תרגול ויפסנא ועבודה עם מחשבות

צילום: רונית כהן

ההשראה לרשימה זו היא שיחת דהמה אותה נתנה מורה נפלאה בשם שאילה קת'רין, בריטריט ויפסנא של עמותת תובנה, במרץ 2010. את סיכום השיחה הבאתי בסוף הרשימה.

​

את שאילה אני מכירה קרוב לעשר שנים, והאופן בו היא מלמדת את הדהמה, היווה נקודת מפנה חשובה בתרגול האישי שלי. למרות שאני חבה חוב גדול לגואנקה, שהיה מורה המדיטציה הראשון שלי, וזה שפתח בפני עולם שלם שלא הייתי מודעת אליו, הרגשתי אחרי יותר משנתיים בהן תרגלתי במסורת זו, שמשהו חסר לי. סבלתי גם מכאבי גב קשים במהלך הריטריטים, וההתבוננות בתחושות הגוף רק העצימה את הכאב. גם חשתי שהדגש על התבוננות בתחושות כאוביקט מרכזי ועיקרי הוא קצת מצומצם. נוספה לזה גם הקשיחות המחשבתית והדוגמטיות שלא מצאו חן בעיני. הרגשתי כי מסורת זו, עם כל ההערכה שרחשתי לה, כבר לא מתאימה למה שהייתי צריכה ולאופן בו הבנתי את הדרך הבודהיסטית.

אבל עד שישבתי בריטריט עם שאילה, לא ממש ידעתי מה חסר לי. המפגש איתה שינה את האופן בו תרגלתי. פתאום ישבתי בריטריט ויפסנא בשתיקה, אבל במקום לשמוע את אותן הקלטות של גואנקה, ובמקום לתרגל בישיבה שוב ושוב את אותה טכניקה, בה סורקים שיטתית את הגוף מקצה הראש ועד קצות האצבעות, למדתי תרגול "ויפסנא" קצת אחר: חקרני, פתוח, נרחב, משועשע, שמח ובתנועה. הריטריט הראשון איתה היה life changing מספר שתיים (הראשון היה בריטריט הראשון). בכל פעם ששאילה דיברה, אם זה בשיחות הדהמה או בזמן השאלות והתשובות, הרגשתי שהיא מדברת ישירות אלי, ועונה בדיוק למה שהתעורר בתודעתי באותו הרגע. כל זה, מבלי ששאלתי אותה דבר באופן אישי. שאילה גם מאוד מחוברת לטקסטים הבודהיסטים, ואולי זו אחת הסיבות שהחיבור שלי איתה חזק. היא תמיד משלבת בהוראתה קטעים והסברים מתוך הסוטות או מתוך המסורת הפרשנית התהרוואדית. אני יודעת שגם בשבילה, הטקסטים הבודהיסטיים הם מפה ברורה של המציאות והדרך לשיחרור, ולא טקסט עבש ויבש מתקופה רחוקה. היא גם אחת המורות שמסוגלות לתאר את המציאות התודעתית בבהירות ובדייקנות של "מנתחת תודעה".

​

מאז אותו ריטריט, ולאחר שלימוד דרשות הבודהה הפך לחלק משמעותי מהדרך הרוחנית שלי, תרגול ה"ויפסנא" הפך לפרקטיקה מקיפה ועמוקה הרבה יותר מטכניקה מדיטטיבית ספציפית. בשבילי, ויפסנא, או יותר נכון תרגול הדהמה, זה כל טכניקה מדיטטיבית, הלך רוח, לימוד ואורח חיים המעורר ראייה צלולה ובהירה של המציאות. כל מה שמאפשר את החלשת ההיאחזות ונטישת מצבי תודעה שאינם מועילים לחיי חופש, נקרא מבחינתי "ויפסנא". ויפסנא זה חקירה אל תוך טבעה של המציאות, המורכבת מגוף, תחושות, הרגשות, רגשות, מחשבות, תפיסות וכל שאר התופעות הפסיכו-פיזיות, אם זה בהליכה, ישיבה, עמידה, שכיבה, קריאה, דיבור או שתיקה.

​

תרגול הדהמה משמעו פיתוח וטיפוח של ראייה צלולה של המציאות. פיתוח וטיפוח ראייה בהירה של רגע ההווה. זה אימון בהתבוננות ישירה וחסרת פניות על האופן בו אנו מתנהלים בעולם. אימון המאפשר אט אט נטישת מצבי תודעה מערפלים ולא מועילים ופיתוח מצבי תודעה מועילים לחיים צלולים, שלווים, אוהבים, נינוחים ופתוחים הרבה יותר ממה שהיינו מורגלים לו לפני כן.

​

בשיחת הדהמה, שאת סיכומה אני מביאה בסוף הרשימה, שאילה מדברת על סוגים שונים של מחשבות. תיאור הסוגים השונים, אינו לצרכים אינטלקטואלים, כי אם למטרת ראייה בהירה של התודעה, על מורכבותה, נטיותיה וגווניה. הבודהה מנחה אותנו לשים לב למה שמתרחש בכל רגע ורגע, כשהוא מציע כמה מוקדי התבוננות. אחד מהם היא התודעה על מגוון תופעותיה. אחת מהתופעות שגורמות לנו סבל רב, היא מה שאנו מכנים "מחשבות". לא כל המחשבות הן בעייתיות. ישנם מחשבות רבות שהן מועילות, משחררות ומעצימות. אותן כדאי לפתח ולטפח,.לדוגמא, מחשבות של חמלה, ויתור, שמחה ואהבה הן מחשבות מועילות ומשחררות שפותחות את הלב אך ישנן מחשבות רבות שאינן תורמות לנו כלל. ההפך, הן מעוררות חוסר שקט, תחושת חוסר חשיבות, חרדה, פחד וניתוק ממה שבאמת קורה. התבוננות צלולה במחשבות מסוג זה וחקירתן הבלתי מתפשרת, מאפשרות לנו לשחרר ולו במעט, את האחיזה שלנו בהן. חקירת המחשבות מאפשרת לנו לרופף את האמונה שלנו באמיתותן ולאפשר להן להופיע ולהיעלם, מבלי שניקח אותן ברצינות רבה מידי.

​

ישנם כמה אופנים בהם ניתן להתבונן במחשבות: (1) זיהוי הופעתה של מחשבה בתודעה על ידי ציון מנטלי. כלומר, כל פעם שעולה מחשבה, אנחנו מציינים באופן מנטלי: "מחשבה". בהתבוננות מסוג זה, שנקראת במסורת הבודהיסטית "mental noting", אנחנו מפתחים תשומת לב למה שמתרחש בתודעה מרגע לרגע. אופן התבוננות זה, אינו בוחן את תוכן המחשבה אלא רק מזהה ש"מחשבה" הופיעה (ונעלמה). התבוננות זו מועילה כאשר תשומת הלב שלנו לא מספיק חדה ובהירה, למרות שלעיתים אנחנו בוחרים בסוג כזה של חקירה גם כשהריכוז ותשומת הלב שלנו חזקים.

​

(2) התבוננות בטבעה של המחשבה. גם בהתבוננות זו אנחנו לא חוקרים את תוכן המחשבה. מאחר וטבען של כל המחשבות דומה (הן ארעיות ואין לנו ממש שליטה עליהן), התוכן אינו רלוונטי בהקשר זה. אחת הדרכים המועילות, לטעמי, בהתבוננות בטבעה של המחשבה היא בהעלאת שאלות מסוימות מידי פעם. אלו אינן שאלות עליהן אנחנו "חושבים" או מחכים לתשובה, כי אם שאלות "שנזרקות" לחלל התודעה. לדוגמא: מה זו מחשבה? מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת? מה טבעה? מידי פעם, ניתן לשאול את השאלה הזו בדיבור הפנימי ולתת לה להדהד בתוכנו.

​

(3) אופן התבוננות נוסף, וזו ההתבוננות עליה דיברה שאילה באותה שיחת דהמה נפלאה, זו התבוננות שבוחנת את המחשבות תוך נסיון לזהות איזה סוגי מחשבות מתעוררות בתודעתנו שוב ושוב. התבוננות זו, בשונה מהשתיים האחרות, בוחנת גם, וזו מילת מפתח, את תוכן המחשבות. חקירה מסוג זה, מנסה לזהות את התבניות המחשבתיות העיקריות שלנו. ראייה בהירה של הנטיות המחשבתיות היא הדרך להשתחרר לאט לאט מאותם מחשבות שאינן מועילות ושגורמות לנו לסבל ומצוקה. התבוננות מסוג זה בוחנת ושואלת: האם מחשבות מסוג מסוים חוזרות שוב ושוב? האם מחשבות אלו מועילות לנו או מעוררות אי-נחת וסבל? כאשר אנחנו מזהים את התבניות המחשבתיות, ניתן לעבוד עם המחשבות על ידי הרהור באפקטיביות שלהן:  האם באמת כדאי לנו לאפשר למחשבה הזו לקבל תשומת לב והתייחסות? מה אם פשוט נניח למחשבה שלא מובילה אותנו לשום מקום מועיל? זיהוי מאפשר לנו להחליט מה לעשות עם מחשבות מסוג מסוים לאחר שהן חוזרות יותר מידי פעמים.

​

אנחנו גם יכולים לבחון את שורשם של המחשבות: מה המקור של מחשבות מסוג מסוים?

​

בשיחתה, תיארה שאילה שלושה שורשים של מחשבות. זוהי קלסיפיקציה מתוך המסורת הפרשנית (כלומר אין זה מופיע בסוטות), אך תיאור זה מועיל מאוד לטעמי, ומאפשר חקירה ישירה של התודעה ונטיותיה.

​

בפרשנות התהרוואדית מחלקים את שורשי המחשבות ל: (1) מחשבות שמקורן בתשוקה והשתוקקות (tanhà). (2) מחשבות שמקורן בתפיסות ודעות (ditthi). (3) מחשבות שמקורן בהשוואתיות (màna).